הנשיא של מזרח טימור וחתן פרס נובל לשלום ז'וזה רמוס הורטה בילה את רוב חייו הבוגרים בלחימה למען חופש מדיכוי במולדתו. כשרמוס הורטה היה בן 18, הוא הוגלה ממזרח טימור – שהייתה אז מושבה פורטוגזית תחת דיקטטורה צבאית – בגלל הביקורת הגלויה שלו על כשלון הממשלה לטפל בחוסר ההתפתחות ובעוני הנרחב. הוא חזר לפרק זמן קצר למזרח טימור אבל הוגלה שוב משנת 1970 עד 1971 בגלל התבטאויותיו נגד שלטון הצבא הפורטוגזי.

בשנת 1974, מזרח טימור הכריזה על עצמאות מפורטוגל כשלאחר מכן החלה פלישה מאינדונזיה שסימנה את ההתחלה של עוד כיבוש צבאי אכזרי. רמוס הורטה בילה את עשרים וארבע השנים הבאות כשהוא מסב את תשומת לב העולם למצב הנורא שבמזרח טימור.

הוא הפך לאדם הצעיר ביותר שפנה לאומות המאוחדות ושכנע נציגים של האו”ם להעביר החלטה לתמוך בעצמאותה של מזרח טימור. למרות הניצחון הזה, אינדונזיה המשיכה בכיבוש שלה ולכן הוא המשיך לדרבן את האו"ם ומנהיגי עולם אחרים לשכנע את אינדונזיה להעניק עצמאות למזרח טימור. בשנת 1996, יחד עם בן ארצו, הבישוף קרלוס פליפ סימנס בלו, הוענק לו פרס נובל לשלום.

במידה ניכרת הודות למאמציו של רמוס הורטה, זכתה מזרח טימור לעצמאותה בשנת 2006, ובשנת 2007 הוא מונה לראש הממשלה של מזרח טימור, ואז נבחר לנשיא המדינה ב-2007.